<h1>ראבי"ה סימן תתקצ"א</h1>
<h2>דף טז.</h2>
תשובות אלו לה"ר שלמה הכהן מאיתי אבי העזרי אני העלוב ולא בינת אדם לי אשיבך לפי עניותי. הכי גרסינן בספרים ישנים בזבחים (ה' ע"ב) ובמנחות (ד' ע"א) ובתמורה (י"ח ע"א) ובנזיר (כ"ה ע"ב) אמר רב הונא אשם שניתק לרעייה ושחטו סתם כשר לעולה אמר קרא הוא בהוויתו יהא. ויש ספרים שכתוב בהן מאי טעמא. והיא היא דאניתק קאי קרא דהוא. והספרים שכתב בהן לא ניתק לא, כתבו אגב ריהטא דפ' אילו דברים (פסחים ע"ג ע"א). וכך הפי', הילכתא גמירי דכל שבחטאת מתה מצוה לכתחילה לרעי' עד שיומם וסופו לעולה במדרשו של יהוידע הכהן [תמורה כ"ג ע"ב] ואם לאחר ניתוק שחטו סתם וכ"ש אם שחטו לעולה שכשר לעולה שנ' הוא, למה שראוי להיות לבסוף כשיומם יהא, וגם עתה כשניתק ולא ניתק נמי כשר דהא לא בעי עקירה אלא גזיר' לאחר כפרה אטו לפני כפרה. ובסוף הגוזל קמא (ק"י ע"ב) משמע דרעיית אשם אינו הלכה אלא הלכה שלא יצאו לחולין וממילא הוא דירעה ויש עוד לשונות אחרות.
<h2>דף כב.</h2>
מה (שקדשת) [שחדשת] לגרוס אחת של חולין ואחת של טבל, לא שיערום אבותינו, אלא אחת של תרומה גדולה, ואליבא דר' יהודה נקט למילתיה, ואע"ג דלא סביר' ליה לר' יוחנן כוותיה. ודוגמת הכי אמר' לר' (יהושע) [יהודה] כל מין (ומין) [ומינו] ודבר אחר סלק וכו' [חולין ק"ח ע"א]. תדע דהא ריש לקיש [ור' יוחנן] סביר' להו (בחדא) [כחדא] (דאין) [דמין] במינו בטל חוץ מטבל ויין נסך, ואפ"ה נקיט ריש לקיש למילתיה כר' יהודא בבכורות [כ"ב ע"א] גבי הלוקח ציר וכו' עד מצא מין את מינו וניעור. ואליב' דריש לקיש מסיק ליה. ותרומה בשאינו מינה בטילה (בכל) [ככל] איסורין בנותן טעם כדאי' בפ' גיד הנשה [צ"ט ע"א] הילכ' כר' יהודה רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים וכו'.
ועל קושי' דרב דימי אדרב דימי הלוקח ציר וכו' [בכורות כ"ב ע"א] מצא מין את מינו וניעור, ובע"ז [ע"ג ע"א] קאמר ראשון ראשון בטל, רבינו ממיץ נ"ע היה מחלק היכא שיש לשפוך או למנוע התם ראשון ראשון בטל אבל גבי ציר כבר נתערב. ולא נהיר' כי מעיינת בה. ורבי' שב"ט פירש כשנודע לו בנתיים ראשון ראשון בטל אבל כשלא נודע מצא מין את מינו וניעור. וכן ברבית נוטפין על הזוחלין ובגידול תוספת מאתים. דתנן בתרומות [פ"ח מ"ח] סאה תרומה שנפלה לק' ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת לתוכה אסור ור' שמעון מתיר, ותני עלה בתוספת' [פ"ו ה"ו] אמר ר' אליעזר ב"ר שמעון בד"א בשלא ידע בה אבל ידע בה מותר. ולא דמי לאין מבטלין איסור לכתחילה. אבל הקשיתי דבירושלמי [פ"ה הי"ח] משמע דרבנן בעי ידיעה והגבהה ולר' שמעון סגי בידיעה גרידתא. ובתוספתא בא לפרש ר' אליעזר דברי אביו ר' שמעון, וא"כ [מאן] דאמר ראשון ראשון בטל דלא כרבנן. אך נ"ל שציר טעמו חזק ואפי' כשאינו מינו שמו הראשון עליו שהרי נטעם ולכך חוזר וניעור. ואע"ג דפרי' ליה [בכורות כ"ג ע"א] מתרומה ומאפר מקלה (הכי) [הני] קיימי בטעמייהו שהרי דבר יבש הן. וכמדומה לי שרש"י פי' כדבריך שלא יתבטל ביטול גמור. ואין לי פרש"י לעיין בזה. אבל בגמ' [בכורות שם] אמר בהדי' טומאה כמאן דאיתיה דמי. ומכל מקום תירוץ רשב"ט נראה טפי. ואומר אני שהמקשים מרבית נוטפין (על) או (סאה מוסיף) [מאם הוסיף] במאתיים שוגים, דבקלוח גדול כזה או דוגמתו שמתעבה הגידול איך יבטל בראשון ראשון, הא אמר' התם [ע"ז ע"ג ע"א] דווק' צרצור קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית לא. ואפי' לרב דימי דווק' חבית קאמר ולא ברבו הנוטפין או בגידול מאתים שניכר ביותר בם האוסר. וזה עיקר. ואתה דחקת על לא דבר בשותהו ראשון ראשון וליתה.
<h2>דף כב:</h2>
בסדר המשנה דווקנית [תרומות פ"ה מ"ב] סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין ר' אליעזר אומר תירום ותשרף וכו'. ואין הגירסא כן במסכת בכורות [כ"ב ע"ב]. ותמיהני שלא הביאו חכמי תלמוד לא בע"ז [ע"ג ע"א] ולא בבכורות מדתנן במסכת ערלה [פ"ב מ"ג] הערלה מעלה את הכלאים והכלאים מעלה את הערלה והערלה את הערלה כיצד סאה ערלה שנפלה למאתים ואח"כ נפלה סאה ועוד ערלה [או] סאה ועוד של כלאי הכרם זו היא שהערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה, ולא אמרינן מצא מין את מינו וניעור. וגם אין מסלקין אותו כמי שאינו. ואזלינן דרך לקולא.
